קמע  עתיק המציג את  החוכמה, הכתיבה,.קמע  הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

 "קמע", לדעתו של בעל הערוך הוא משורש "קמע" שפירושו בארמית קשר, מכיוון שהיו עונדים אותו על הגוף; וכך מקובל בקרב חוקרי הלשון כיום. לדעתו של רבי אליהו בחור, הוא מן המילה הארמית "קימעא", שפירושה "מעט", כיון שהיו כותבים בקמע מילים מועטות.                                              

עד ימינו, נפוץ השימוש בקמעות בתרבויות שונות. במקרים רבים ישנה השפעת גומלין בין תרבויות, ועל קמעות הנמצאות בשימוש רב בין היהודים, נטען כי מקורן בתרבויות לא יהודיות. כך ידוע שמקורה של החמסה הוא בתרבות האיסלמית. ישנם הטוענים שרעיון הקמעות כולו נכנס ליהדות בהשפעת הבבלים, בתקופת גלות בבל.

מחקר שנערך על ידי ד"ר חגית מטרס הראה כי השימוש בקמעות נפוץ גם אצל רציונליסטים מערביים, בעיקר בעתות צרה ומצוקה.

יחס הוגים יהודיים לקמעותה קמעות זכו ליחס שונה בין ההוגים. בתלמוד מוזכרים קמעות שונים (כמו במסכת שבת ס, ב ובבכורות ל, ב), עובדה המראה שדעתם של חכמי התלמוד לא שללה קמעות כלל. בדברי הגאונים יש גם התייחסות מפורשת חיובית לקמעות:

"שיש כמה דברים שהמלאכים עושים בהם לפי מה שהם רואים ואינם צריכים רשות מלמעלה. ולכן נכתבות קמיעות ונאמרים שמות מלאכים כדי שיעזרו המלאכים בדבר"
– תשובת הגאונים הרכבי סי' שעג

מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי משנה תורה הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) בשבת, וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ערך ממשי לקמעות. במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו המדעית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.

 יחסם של חכמי הקבלה לקמעות גם בין חכמי הקבלה נמצאו כאלו  שלדעתם הקמעות המקוריים אכן מכילים כוחות על טבעיים. לדעתם, על פי מסורת מהאר"י, במשך השנים הלך ופחת הידע הנכון לעשיית הקמעות, ו"שמות" הכתובים בספרים שונים לכתיבה בקמעות שונו בכוונה כדי שלא ישתמשו בהם אנשים שאינם ראויים להשתמש בהם,אך יש בין חכמי הקבלה של הדור האחרון שטענו למסורת ברורה על קמעות מועילים, והם הרבו להשתמש בקמעות. ביניהם נמנה הרב יצחק כדורי (ראו גם בהסכמתו לספר "תמים תהיה")המקובל יחזקל חיים עבדו אלעזר זכר צדיק לברכה ונכדו סלמן דוד כהן אשר ממשיך את דרכו .
 אשר חיבר וכתב שישה ספרי קבלה מרצה ומלמד את הקבלה המעשית
יחזקל עבדו אלעזר זכר צדיק לברכה מקובל מבגדד שהוא דרשן ומנהיג בקהילה ,הוא בן דודו של הרב סלמן אליהו 

 ואף שימש  חברותא להמקובל יצחק כדורי – ובין בתו במשך שנים היה מבאי ביתו הקרובים שותף קבוע ללימודי הקודש. ותלמידיו של הרב סלמן אליהו
שנולד בבגדאד ונפטר
בב' בתשרי ה'תש"א – 1940 בירושלים – מקובל חשוב ורב עדת יוצאי עיראק בירושלים, תלמיד ה"בן איש חי 

נטען שהבעל שם טוב לא התנגד לשימוש ב"שמות קדושים" בקמעות, והראיה היא שנמצאו בכתבים המיוחסים אליו (כתבים שמקורם בגניזה החרסונית המפוקפקת) מכתבים לביתו אדל שתשלח לו על ידי שליח את ספר השמות הקדושים בדחיפות כשהיה במסע. בחלק מהקמעות שכתב הופיע שמו בלבד.

היו מבין החוקרים שזיהו קשר בין המזוזה לקמע עתיק. יחסם של רבים ביהדות אל המזוזה הוא אכן כאל קמע, רעיון שהרמב"ם מתנגד לו

קמעות רבים רוכזו בספר רזיאל המלאך. קמעות שונים נפוצים עד זמנינו אצל שומרי מסורת, בעיקר בביתן של יולדות כסגולה ללידה קלה. קמע נפוץ ביותר הוא החמסה.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית